ל

לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר(1) - ◊ שרצון השי"ת הוא שיהי' מותר ע"פ התורה, א"כ תהי' פת בסלו ולא יבא לידי מעשה. כענין "הרי מזון והרי מים" דיומא למשלח את השעיר [מ"ש נה].

לא יהוי אמר איניש רחמנא ירחק יתנא מן חטא אלא ירחק חטא מינן(2) - (טעם הדבר) - החטא°, כשהוא מתרחק מן האדם, עומד האדם ונשאר על תקומתו, על זיוו ואופיו, והצדדים הטובים שיש בנטיית החיים השלמה שהביאתו לחטא - חטאים מעשיים או עיוניים - עלולים הם, כשהם מתמרקים מחלאת הזוהמא של החטא, להיות פניני זוהר בעטרת הצדקה היותר עליונה [פנק' ג שיא].
האדם המתרחק מן החטא, מתרחק מכל האור הגנוז בכח הכשרת החיים שעל בסיסה עוות את דרכו, תשובה° כזאת בעצמה משרכת היא את המעשים ומעותת את הדרכים, עד שהאדם צריך תשובה על תשובתו ותיקון° על תיקונו [פנק' ג שיא].
ע' במדור זה, אינם יודעים לעשות רע.

לא ידעו את ד'(3) - לא ישאו את נפשם לרוממות נאצלת [שם ד ו ק].
לא ידעו את שם ד' - אינם מתנשאים אל רוממות התכלית הכללית [ע"א ב 211־210].
ע' במדור זה, דעת אלהים.

לא יהיה בך אל זר, ולא תשתחוה לאל נכר - ע' במדור זה, "אל זר" לעומת "אל נכר".

לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה(4) - הקדושה° הנשפעת בכל דור להעלות אותו אל מדרגת קדושת התורה°, כפי מה שיתרחק מצד חשכת עוה"ז וחומריותו, ומכש"כ בשיעבוד מלכויות, זה תלוי בתורה־שבע"פ°, ע"כ רק היא כוללת בה הברית° האמיתית [מ"ש קז־ח].

"לא תאכלו על הדם". לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם(5) - בקומכם בבוקר ועדיין הדם פנוי באותו יום מכל ציור° חדש, <הדם° בו טבוע כח החיים, והוא מצד עצמו משולל השלמות ובהמי, אבל הוא בטבע נכנע אל השכל והקדושה. וחזקתו שילך כל היום עם אותו הציור שתהיו מטביעים בו>, ע"כ תתפללו קודם ויקבל הדם משא מהלך הענינים היוצאים מתוך התפילה שהוא הבטחון והאמונה ויראה ואהבה, ונמצא שתתפללו על דמכם, אבל לא תאכלו על דמכם, כי כשיקדם ציור תאות החומר דאכילה קודם, אז ישוב הדם להיות נושא לתאוות החומריות. נמצא שהדם עצמו, כפי רצון הלב, משתנה לעילוי או לגרעון ח"ו. וכשהרצון מלא תוך ומרמה ומדות רעות – הוא טבוע בדם הלב; וכשמלא חמודות – ג"כ טבוע בדם הלב [מא"ה ב רסט-ע].
אם קודם שיתפלל על דמו, כבר יוסיף לו כח מכני מן ההויה, מן הסביבה, הרי הוא מקשר עז נפשי בצורה של חשך° של תוהו°, של נטיה להסתכלות משמימה, של שורש הזוהמא°, הכשפנות°, העוננות והנחש°, שבהם נפש האדם בעודה בזוהמתה°, טובעת. לא תאכלו קודם שתתפללו על הדם של החיה שבאדם, שאינה נתקת ממקומה כל ימי צבאו, שינוח מזעפו שישקט, ויעדן, שירומם מחוגו השפל, שיתנער מתרדמת הרשע של קטנותו. "לא תנחשו ולא תעוננו" [עפ"י קובץ א קעג].
"הדם הוא הנפש", והנפש° הוא הרצון הבהמי, אמנם הרצון הוא רק כח, ויכול לקבל כל צורה° שהשכל מטביע בו. אלא שלרע יקבל בנקל, ולטוב אחרי יגיעה. ע"כ, התפילה היא קישור הרצון בהקב"ה, א"כ, מקבל הדם רצון אלקי, ונעשה טבע. מפני שהוא שקול ויכול לקבל טוב, משא"כ כשקדם האכילה, מטביע רצון בהמי ממלח סדומית שהוא אהבת עצמו שהיה בסדום, שהוא מצד ריחוק הרגשה משכל, ע"כ מסמא את העינים. א"כ, ל"ת על הדם קודם שתתפללו על דמכם - לא לבקש על הדם, כ"א להמשיך רצון התפילה על הכח המוטבע בדם [מא"ה, ענייני תפילה, תקמו].

לא תיראו את אלהי האמורי - ע"ע יראת אלהי האמורי.

לאה עיניה רכות, על פרשת דרכים היא יושבת, ומתפללת שלא תפול בגורלו של עשו - ע' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך.

לאור באור החיים(6) - תשוקת היש והחיים הפנימיים, חזות הכל, חמדת הכל, תשוקת התשוקות וחמדת החמודות, להכלל ביסוד המקורי של כל עז ההויה, לאשתאבא־בגופא־דמלכא° [א"ק ב שעו].

לב אבן - לב האבן(7) - הצידוד הבחירי° הכללי לרעה בכלל, בהכנה רעה [ע"א א ה מא].

לב בשר(7) - לב מלא יושר°, חנינה, חסד° ורחמים° [עפ"י אג' א צה].
הצידוד הבחירי° הכללי לטובה בכלל, בהכנה טובה [עפ"י ע"א א ה מא].

לב האומות - "ישראל לב האומות"(8) - מרכז החיוניות של אורגניזם ההויה [מה"ה ג מבוא ח].

לב הותל(9) - הלב המת, שכח החיים שבההכרה המוסרית°, באיזה פרט שיהי', אבד לעומתו את תנועתו ודרכו, שהרגשתו חדלה מהכיר את הדרך הטובה והנכונה [עפ"י אג' א רעד].

לב מבין(10) - ◊ הנטיה המתגלה בתור רצון של הסכמת השכל היא הנראת ברגש המתעורר לפי המוחש בלב° [עפ"י ע"א ב ט ריב].

לבא לפומא לא גליא - ע' במדור זה, ללבי גליתי, לאברי לא גליתי.

לבו ברשותו(11) - נמשך אחרי השכל הצדק° והיושר°, הכל כתורה° וכמצוה° [עפ"י ע"א ב ו מב].

לבו דואג בקרבו(12) - (דואג) בחרדה גדולה על מעוט שלמותו ועומק נפילתו [א"ש ח טז].
שרויה בלבו תדיר ואי אפשר לה לזוז מרוחו הדאגה 'כיצד מטהרים את הלב'. בכל פניותיו שהוא פונה, מוכרח הוא לדאוג כיצד יעשה לטהר את לבו מכל עקמומיות, מכל משאות שוא° ומדוחי תוהו°, כיצד יפטר מטומאת° השקר° והזדון הלֹפפת אותו תמיד [עפ"י פנק' ב רה].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "מרי דחושבנא".

לבוש - אור לבושו(13) - תכלית ההכנה לנו להשיג אותו ית' השגה שלמה כראוי לנו [פנק' ג קסד].
לבוש - כל מה שבא להשגה [פנק' ג קסד].
עצם ההשגה [פנק' ג קסד].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, התלבשות.

לבטלה - (הזכרת שם שמים לבטלה) - בשנוי והורדה ללא־הוא, לעִקום ועִוות [עפ"י א"ל קיז].

לבנה - "אור הלבנה"(14) - האור° אשר מצד העולמות° [ע"ר א תיג].
לבנה - "פני לבנה"(15) - היסוד ההסתעפותי [ע"א ד יב יא].
ע' במדור זה, ירח. ושם, קטרוג הלבנה. ושם, חמה. ושם, אור שבעת הימים, "אור הלבנה כאור החמה". ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, מאור קטן.

לבנת הספיר(16) - בהירותה גדלה ועצמתה של השגחת° הבורא° ופעולותיו שהתגלתה בכל תוקף ביציאת־מצרים° [עפ"י נ"א ה 28].
יפעה° של עדינות החיים [א"ק א כח].
ע' במדור זה, כעצם השמים לטוהר. ושם, כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר.

לגמר אינש והדר ליסבר(17) - שרק אחר העושר הסכומי במדה כללית ראויה היא ההפריה הרוחנית לבא, למסבר אחר המגמר [ע"א ד ו נא].
בתחילה לקבל את הידיעה, ואחר כך להתענין במציאות מקורה [קובץ ב של].
ע' במדור זה, ילמד אדם תורה ואח"כ יהגה.

להט החרב המתהפכת - שביד הכרובים בשמרם את דרך עץ החיים - ע' במדור אדם הראשון.

להרבות את הדמות(18) - להוסיף אור־חיים° בעולם, למען תהיה ההויה יותר רחבה ויותר מתפשטת [א"ה ב 503 (קבצ' ב מו)].
ע' במדור זה, ממעט את הדמות. ושם, כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו ממעט־הדמות.

להתפאר - "מעשה ידי להתפאר" - ע"ע פאר.

להתפלל בשם - ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, תפילה, "להתפלל בשם".

לודים(19) - הפראים שלא הכניסו את עצמם כלל תחת סבל התרבות האנושית [ע"א ג א יא].

לוז(20) - העצם ממנו הקב"ה° מציץ את האדם בתחית־המתים°. ניסכוי - העצם שנשאר קיים עד תחית המתים [א"ה ו 148].
לוז - היסוד החיוני שלו - קורטוב הצדקות שבכל אדם בעולם, והוא היסוד האיכותי שלו, שהוא פועל ברצונו על כל היקום, והוא גוזר ומקיים, וממנו יצמח הכל, וממנו הכל יקום ויפרח בתחית־המתים°, בעלמא דעתיד לאתחדתא [עפ"י א"ק ג מב].
גרעין אמיץ של אמונה° רוממה וטהורה הנמצא בכל נשמה, עצם נקודת האמונה שהיא מעשה שמים, המאירה באור אלהי, והיא סוד הקיום הנצחי של הנשמה, מכוון נגד לוז שבשדרה, שאין רקב וכל כליון שולט בו [עפ"י א"א 136].

לויתן(21) - כללות יצוריו של בורא° כל, היקף החיים כולם, שזהו הרוח המבליט את הלויתן. הקפת החיים האדירים האצורים בציורו° וכחו הנעלם של הלויתן [עפ"י ע"א ד יד א].
כח החיים הכללי. (ש)יחודו, השכל הטהור המשיג את כל החזיונות, והוא העונג° והשעשוע° החיים האמיתיים. במדרגה זו תושג הדעת° מצד עצמה, וכל הענינים מצד העונג ושחוק°, המורה שאין שיעבוד לתכלית יותר נשגבה, כי החיים השלמים הם תכלית נמרצה [פנק' א סב].
ע' במדור זה, קב"ה, הקב"ה שוחק עם לויתן. ושם, סוכת עורו של לויתן.

לויתן° ושור־הבר° הנופלים במלחמתם(22) - בעת שהקודש°, אור העולם, העומד למעלה מהטבע°, מהגופניות° והחברתיות, תובע מהעולם בכלל, ומישראל הפזור והשבור בפרט, את הדקיון° של הטבע°, הפשטות, הבריאות, הנורמליות שבחיים, בהרגשה, בשכל, בהתפעלות, ומתקרב אל כל תביעותיו, מתעוררת מלחמה. משום שבקירוב אל הטבע יש שנאת הקודש הרגיל, הצורר את הטבע, המשדד את מערכתו. והקודש הרגיל, המורגל מאז להתהלך עם הטבע בקרי, אוגר הוא את שארית כחו להילחם עם הטבע, והוא כושל ונופל במלחמתו, משום שנלחם הוא עם הטבע שלו. והטבע המתנשא לתבוע את דקיונו, שנעור על ידי תביעת הקודש הגנוזה בקרבו, מתנשא עם כל שלילותיו, ושונא את הקודש, נופל ונכשל במלחמתו משום ששונא הוא גם את הטבע שלו, גם את הודו°, יפיו ובריאותו. ונעשה מבשרם סעודה יפה לצדיקים - מי שלא נשקע בהבלים, לא זנו־עיניו° אחרי קניגיאות של אומות העולם, המשחיתות את תפארת° הנשמה°, את הוד° אצילותה° וטהרת° מדותיה, הרי הוא זוכה ומזכה לראות קניגיון מלבב זה, עומד הוא ממעל לשניהם. גבריאל° בכח אל° עליון°, מעורר את המלחמה, צור־עולמים° בהגלות אורו° וקודש עליונותו, גומרה, הָעֹשׂוֹ יַגֵּשׁ חרבו. רואה היא הנשמה, הנזונה מלחמה הפנימי° של תורה°, את הכוחות הבהמיים, שביבשה ושבים, מתאבקים, לוחמים בקצף, מתנפלים זה על זה, כל אחד חושב, אני אכבוש הכל, אבל לא לדגי הים ולא לבהמות הרים הניצחון, כי אם לקורא־בשם־ד'°, והוא יימלט, וימלט הכל [עפ"י א"ק ב שיז־ח (ע"ט קיד־טו)].

לחזות בנועם־ד'° ולבקר בהיכלו°(23) - ◊ בנעם° העבודה° וההשתכלות הרזית° [קבצ' א קסח].
לחזות בהופעות נשמות־חדשות° אשר יאירו באור מופלא, עד שהתוכן של כל הנשמות היותר עליונות של עכשיו, רק כנפש הבהמה יחשבו, לעומת אותו אור החכמה, אותו עז החיים בבהירות קדשם, לגבי אותן הנשמות החדשות אשר תופענה בתיקון עולם [פנק' א תקי].

לחם אבירים - ע' במדור זה, מן הוא "לחם אבירים" שמלאכי השרת אוכלים.

לחם בשר ויין - מילוי הכרס בהם קודם ל"טיול בפרדס"°(24) - מה שקובע באדם את היראה°, ומבלעדם תחסר לו [עפ"י א"ת ב 86].
מילוי הכרס ב"לחם בשר ויין" במובנו המלא - כולל בקרבו ג"כ את מדע העולם והחיים ואת ההסתגלות המוסרית המדתית, את גבורת הרצון ואת הכרת ערך האדם, ואת כל הטוב הנאה והמסודר שבמציאות הבא מתוך חנוך טוב והגון לכל צדדיו, המצטרף אל כל המתעורר לחיים ולרעננות מכל צד ופנים, באדם ובאומה בספרות ובחיים, בחול ובקודש ובקודש הקדשים [א' צג].

לי - ("להקריב לי" וכדומה) - ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים.

ליטול את השם(25) - להתחסד במדת חסידות [א"ה ב 744 (מהדורת תשס"ב 89, א"ב ו)].

לילה - מדת לילה(26) - אור הנגה° הזורח° מיפי ההויה° המציאותית בתור עולמים° [ע"ר א קמז].
ע' במדור זה, יום, מדת יום. ע' בנספחות, מדור מחקרים, אחדות ויחוד.

לְךָ דֻמִיָּה תְהִלּה(27) - כי השתיקה הבאה מעומק ההגיון וההבנה שיד הלשון קצרה מהביע עומק גדולת הרגש הפנימי המורגש בשכל בהתרוממו להשקיף בכבוד קונו, היא משלמת את האדם כפי האפשרי לו לקבל רושם גדולת אדונו וכבודו, שמביא אותו להתרומם במעלה רמה כחוקו. ומתוך שהאדם יכול לצייר בנפשו הציור הרם הזה שהוא נעלה מכל דיבור, הרי הדיבור שמצמצם הציורים הוא משפיל את ערך הכבוד הראוי [ע"א א ה קה].

לכו אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם - ע' במדור האבות.

לכו ונעלה אל הר ד' אל בית אלהי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלם - ע' במדור זה, והיה באחרית הימים נכון יהיה הר וגו'.

ללבי גליתי, לאברי לא גליתי, ולבא לפומא לא גליא(28) - <התכנים העליונים° הנסתרים, העצמיות הפנימית שבסגולתה° הקדושה° של הכנסיה האלהית - סוד הגאולה־הפנימית°> הוא מושג רק לישראל לבדם והנשמה הישראלית בעיניה הרוחניות רואה אותו, ואין לזר אתה חלק בתכן גאולה נשגב וקדוש זה, אשר הוא חבוי ונעלם [עפ"י ע"ר א קטז].
ליבא לפומא לא גלי[א] - תוכן קץ החתום [א' צ (ע"ט קיח)].

למה נקרא שמם אלהים אחרים, שהם מאחרים הטובה מלבא לעולם - ע' במדור אליליות ודתות, אלהים אחרים.

למודי ד' - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

לִמוּדך(29) - ("אל תחמוד כבוד יותר מלימודך") - הרגלך [מ"א ג ד (פנק' ג נח)].

למיימינין בה סמא דחיי - ע' במדור תורה.

למען אנסנו הילך בתורתי(30) - <אומה שאין עמה רחמים° - השבת° אסור לה, מפני שכל מוסריותה° באה רק מצד החשבון של צורך בנ"א זה לזה, שבא רק לרגלי המלאכות והמסחרים, אבל אם ינתן להם צרכם מבלי צורך איש לרעהו יהפכו ל"זובחי אדם">. ע"כ, הי' זה יסוד הנסיון° לישראל, אם הוא מרגיש נטיה עצמית לדרך הטוב גם בלא הכרח של טובת עצמו. נתן ד'° להם "לחם מן השמים", בלא טורח וצורך לחברה מפני הצרכים ההכרחים, שעם הסיפוק של הצרכים מבלי צורך להעזר איש מרעהו, ועכ"ז ילכו בדרך ישרה, שלא להרע איש לאחיו, ולחיות באחוה ואהבה - יש אות ש(ה)אהבה תהי' נובעת מצד עצמות המדות הטובות, ואהבת הצדק° והיושר° [עפ"י מא"ה ב מ].

למען תהיה תורת ד' בפיך(31) - שלא תהיה רוחו זרה לתורת ד' כי אם תהיה כמונחת בתוכיותו ופנימיותו [ע"א ג א נז (ח"פ מב.)].
למען יבא האדם לקנות הקדושה העצמית הפנימית [עפ"י ע"א ג א לט].
שתהיה כל התורה כולה קרובה לנו וקלה לקיימה [מ"ר 542].
תורת ד' בפיך - טבעית, בהגיוני לבבו [עפ"י ע"ר א לט].
אור תורה שוטף, מזהיר ומאיר, מרענן ומשמח [קובץ ו קטז].

למעצבה(32) - בלא התעוררות חומריותו° לזוז ממקומו°, כאילו באין תכלית להישרת דרכים ולהעשות ישר° ומכוון בדרכיו לערך הנשגבות° המושגות בשכלו [עפ"י ע"א א ב ו].
באין כח ואין אורה [ע"ר א ג].

לן בבית הקברות(33) - השפלת ההשגה בדברים מעשיים. הסתכלות בהשגות המעשיות שמשיגות הנפשות הקשורות עדיין לכוחותיהם החומריים, השפלות לפי ערך מדרגת חסיד° העומד בסוד־ד'° [עפ"י ע"א א ג יד].

לעדור בלא לב ולב - ע' במדור זה, בלא לב ולב.

לעשות(34) - לתקן מצד האדם העובד ופועל [עפ"י א"ה ד 38].

לעשות רצון־ד'° בעולמו - התעודה היותר נשגבה ואידיאלית° [א"ה ב (מהדורת תשס"ב) 107].
לעשות רצונך(35) - ◊ עשית רצונו ית' כוללת שלמות הלב° והכונה הטובה, גם המעשה הנכון והרצוי [מ"ש כב (ה' רכג)].
ע"ע עבודת אלהים, עשית רצון השם יתברך ועבודתו.

לעתיד לבא(36) - אחר תחית־המתים°, כשיעמוד העולם ברום מעלתו, שכל אחד יהיה נביא° שלם והנבואה° הכוללת כבר הגיעה לשלימותה, ועשתה פעולתה השלמה <כי הגיע הזמן למלאות כוסף אדון הנביאים באמרו "מי יתן כל עם ד' נביאים כי יתן ד' את רוחו עליהם"> [ל"ה 55].
כשיתבסם° העולם ויצרי לב האדם הזונים אחרי הבלי המדות הרעות כליל יחלוף [מ"ש רח].
העתיד העליוני, השמימי, הנשמתי והמסתורי, אמיתיות המציאות, החובקת מרחבי עולמים. וממנו נמשך העוה"ב°, האישי, היחידי, הפרטי [שי' חוב' עדן העתיד].
ר' במדור זה, עולם הבא.

לפני האלהים - התהלכות לפני האלהים - ע' במדור זה, התהלכות לפני ד'.

לפני ד'(37) - מערב°, מקום° ששמה מונח הכח השרשי להעלות גם את הירודים [עפ"י ע"ר א קסט].

לפני ולפנים(38) - הרגשות הטמירים ומהות החיים אשר לנשמה [פנק' א שצז].

לפני מלך בשר ודם(39) - בסידורים המעשיים של החברה והמדיניות [עפ"י ע"א ד ז ח].

לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה(39) - במחשבות הנאצלות והרמות [ע"א ד ז ח].

לפנים(40) - המעשים הגלויים [פנק' א שצז].

לפני שמש ינון שמו - ע' במדור משיח וגאולה.

לפשט עקמומיות° שבלב(41) - לגרש את הרעות שהדמיון הכוזב היה פועל בהתמכרו אל התאוות החושיות [ע"א ב ז נא].

לצורך עצמם(42) - (תיקוניהם של הגויים שעשו לצורך עצמם) - לצמצום הנאתם ושפלות תאוותיהם [ל"י ב ריט].

לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ(43) - ברוח אלהים, אשר השי"ת מלא אותו בחכמה - החלק הגשמי של מלאכת המחשבת <בהעמדת החלקים הגשמיים שבציור, בחלוקות אורותיו וצלליו חלקי ציציו ופרחיו וכיו"ב, הכיון והדיוק הנמרץ אל עצם טהרת המציאות וכהנה>. בתבונה - נגד החלק הרוחני שבחכמת הציור <בתור חכמה גבוהה ומלאכת מחשבת מצד הרוחני שבה. כאשר הציור מלא ענין, פועל על הכוחות הנפשיים למלאותם כבוד וקדושה פנימית, מרוממם ומנשאם אל הדר כבוד אל עליון לרוממו ולגדלו בלב נאמן ורוח טהור>. ובדעת - החלק הדייקני היותר פרטי בין מצד הרוחניות בין מצד הגשמיות. <שלא יחסר מן הציור כל נקודה היותר פנימית, בין מצד גשמיות הציור כפי שויונו אל הטבע והמציאות, בין מצד רוחניותו כפי הראוי לעשות הרושם היותר חזק והיותר קדוש וטהור בלבבות> ויותר ממה שהי' כל אחד מאלה שלש השלמויות שלמה במלאכת הקודש הזאת של בצלאל° מצד עצמו, היו נערכים כל אלה בצירוף נפלא, באותו הצירוף של הרוחניות והגשמיות והדייקנות הפרטית שיש בבריאה הכללית עצמה מצד גשמיותה ורוחניותה, ודייקנותה לעומת כל המשאלים היותר דקים שבכל נפש מרגשת. ומצד הרגש הקדוש שפעם בקרבו, יודע היה בצלאל לצרף את האותיות שבהם נבראו שמים וארץ - לדמות מעשיו בציוריו דומים למעשה בראשית מצד גשמיותם ורוחניותם ודייקנותם. וההערכה של ההשויה הכוללת את שלשת אלה היתרונות אחד מול רעהו [עפ"י ע"א ב ט ל].

לצרף את הבריות - לא ניתנו המצוות כ"א לצרף את הבריות(44) - להכשירן ולהעלותן אל מדת המוסר° היותר רוממה המוכנת להן לעתיד־לבא° [א"ה 746 (מהדורת תשס"ב ב 92)].
להרימם משפלותם לרוממות המעלה האצילית° [ע"א ד ו כח].
כדי שתזדכך הנשמה כ"כ, עד שברוחה לא ימצאו סיגים הפוגמים את טוהר° ציורי° השקפת עולמה מרוחה פנימה [עפ"י קובץ ג סא].
להעמיד את היסוד המוסרי הרחב והגדול לפי ערך המרחב של גדולת הנפש שלהם [ע"א ג ב ריד].
ע' במדור תורה, מגמתה ותכליתה.

לריח° שמניך(45) - ריח עדנים שבצורתו° העליונה° הרי הוא יסוד כל העולם [קובץ ז קמט].

לשון יונית(46) - (הלשון) המיוחדת להוציא את המושגים הגנוזים אל הפועל החיצוני, להציגם בעולם המורגש. זהו יסוד היופי° המקנן בה [ע"א ג ב קעה].

לשם שמים(47) - לאהבת הטוב־המוחלט° [עפ"י קבצ' ב קכה 25].
לשם קדושה° ואידיאליות° אמיתית° [פנק' ג שכה].
לשפר את העולם ולהוסיף אור° ושמחת־ד'־במעשיו° [א"ק ג רנ].

לשמה - "יעסק בתורה ובמצוות לשמה"(48) - מצד שייכות הנפש־והרוח־והנשמה° אליה, מצד הידיעה הפנימית הברורה, מתוך כך, לגבי אמתת ערכה וענינה [ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) סט].
ההתמסרות הנפשית והתיחדותה אליהם מצד עצמיותם בלבדה [ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) עו].
לשם מצותה ועצמיותה בלבדה, מתוך שיכות פנימית שבטבעיות הויתנו, של קדשת נשמתנו הישראלית ודבקותה בדבר־ד'°, שהוא חיינו° וארך־ימינו° [ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) עז-עח].
ע' במדור תורה, "תורה לשמה".

לשמוע - "מצוה לשמוע דברי חכמים"(49) - להקשיבם ולהסבירם [ל"י ב (מהדורת בית־אל תשס"ג) שלה].

לשמם(50) - לשם עצמם ולשם עצמיותו של העוסק [א"ל קפו].
ע' במדור תורה, "תורה לשמה".

לתור בחכמה(51) - להגביה עוף למעלה למעלה, לבוא בסוד־ד'־ליראיו° ולחקור מפלאות תמים דעים, בכל המעשה הגדול אשר עשה בכל מלא היצור [אג' ג עא].
לדעת את רוח המדע הנאצל ברום חפשיותו° [קובץ א רב].
להרקיע שחקים° במעשה־בראשית° ומרכבה° [או"ה לד].
להתחזק בדעת ביראת־ד'° ולעמוד על עמקי תורה וסדרי חכמה אמיתים [ע"א ג ב צב].

לתמם שתי חזיונות(52) - לאחד את הוייתם (של החזיונות) בתפקיד המציאות (בהרכבה מזגית מתאימה). להכיר איך שהם, בהפגשם על פני אופק המחשבה והרוח, מביאים ברכה לעולם [עפ''י ע"א ד ו יט. (מ''ר 129) א"י יג].

  1. קדושין כא:
  2. ילקו"ש תהלים קג, רמז תתנט
  3. שמואל א ב יב.
  4. גיטין ס:
  5. ברכות י:
  6. איוב לג ל.
  7. יחזקאל יא יט, לו כו.
  8. כוזרי, מאמר שני, לו: "כי ישראל באומות הם בבחינת הלב באברים".
  9. ישעיה מד כ.
  10. ברכות סא.
  11. עפ"י אסתר רבה פר' י ג.
  12. חגיגה יג.
  13. פדר"א פרק ג.
    כל מה שבא להשגה - הרש"ט גפן בתורת הנבואה הטהורה 156 "לבוש בשפת המקובלים, מה שהוסיף שכל האדם, מההרגלים הספונים בפנימיות נפשו, על מה שנתון לו על ידי החושים".
  14. ישעיה ל כו.
  15. ב"ב עה.
  16. שמות כד י.
  17. שבת סג.
  18. י' מאמרות לרמ"ע חקו"ד ח"ה יא. ובמאמר אכ"ח ח"א יג. ובמאמר העיתים ב.
  19. שבת י.
  20. בר"ר פר' כח ג. ילקו"ש בראשית ו, רמז מז. ע"ע שערי אורה לר"י ג'יקטיליה, שער ג ד ד"ה עצם השמים, עמ' 70. ובשושן סודות אות רעג: "עצם אחד באדם שאין כלה לעולם והוא עצם התחתון שבשדרה וקראוהו רז"ל תרוד רקב והפילסופים היולי. ואיתא בויקרא רבה מהיכן אדם מתנוצץ לעתיד לבא מלו"ז של שדרה" וכו'. ע"ע חסד לאברהם, מעין רביעי, עין יעקב, נהר נב. סדור בית יעקב לר"י עמדין דף רט.:. ס' הברית, ח"א מאמר יא, פרק י. ע"ע קהילות יעקב ערך לוז. ובמלבי"ם יחזקאל לז א, ד. ובא"ה ו 146-151.
  21. ע' באר הגולה למהר"ל, ע־עא, ובחידושי אגדות ח"ד עמ' כד. ע' אבן שלמה, יא יא.
  22. ע' במקורות הרד"ך בא"ק ב תר-תרא. ע"ע במדרש אגדת בראשית פרק עה "ויגש אליו יהודה זש"ה אחד באחד יגשו וגו', לא כשם שעתיד לעשות בהמות ללויתן. בהמות מנגח ללויתן בקרניו ולויתן מוציא אש ונוצח לבהמות שנאמר מנחיריו יצא עשן. כך היה יוסף הנקרא בכור שורו מקיש בקרניו זה לזה נוטל לאחיו וחובשן וכו'. כיון שיצא יהודה ולא יכול יוסף להתאפק וכו'". וע' מ"ר, המספד בירושלים. ושמועות ראיה, פ' וישב תר"ץ. ע"ע מלחמות השם לרבנו אברהם בן הרמב"ם (מהד' רר"מ) עמ' סא, והערה 67 שם. ע"ע א"ק ד תכא־ב.
    הָעֹשׂוֹ יַגֵּשׁ חרבו - איוב מ יט.
  23. תהילים כז ד.
  24. ע' בהערה בהגדרות מבוא למדור מונחי קבלה ונסתר, לחם בשר ויין - מילוי הכרס בהם קודם ל"טיול בפרדס".
  25. ברכות טז:.
  26. ברכות יא:־יב.
  27. תהילים סה ב.
  28. ללבי גליתי, לאברי לא גליתי - סנהדרין צט. לבא לפומא לא גליא - קהלת רבה יב י. מדרש תהילים ט.
  29. אבות ו משנה ד.
  30. שמות טז ד.
  31. שמות יג ט
  32. ישעיה נ יא.
  33. אבות דרבי נתן ג משנה ח. ברכות יח:.
  34. בראשית ב ג.
  35. תהילים מ ט, קמג י.
  36. ברכות ס:
  37. רש"י ויקרא ו ז "לפני ה' - הוא מערב שהוא לצד אהל מועד". ע' יומא מה: וברש"י שם ד"ה ולקח מלא המחתה מעל המזבח - (ויקרא טז) ומהיכן מלפני ה' מצד מערב. עע"ש תוס' שם ד"ה הוה אמינא דוקא מלפני ה'.
  38. ברכות ז.
  39. ברכות כח:
  40. 40 כמו ב"הם לא עשו אלא לפנים" מגילה יב.
  41. ברכות נט.
  42. שבת לג:, ע"ז ב:.
  43. ברכות נה.
  44. בר"ר פר' מד א.
  45. שיר השירים א ג.
  46. בבא קמא פג.
  47. אבות ב משנה יב.
  48. הוריות י:
  49. יבמות כ.
    ולהסבירם - ע' ב"ב יג: "לא שמיעא לי כלומר לא סבירא לי".
  50. נדרים סב.
  51. קהלת א יג.
  52. סנהדרין לט: ובמרגליות הים שם: ''נקטו חז''ל סגנון זה ולא אמרו בפשטות 'כדי שיתקיימו שתי חזיונות' שזה משום שהייתה סתירה בין נבואת מיכה לנבואת אליהו [...] ואיך אפשר לתמם שתי החזיונות האלו שיתאימו גם יחד, והנה הסיב מסבב הסיבות [...] ובזה נתאמו יחד דברי ד' אשר ביד עבדיו הנביאים". הערת מו"ר הרצב"י טאו.