יתקע בשופר גדול(59) - הפעולה הכללית של הוצאה מהכח אל הפועל את הקדושה הצפונה בנפשות ישראל, להארת הקדושה בכל עוזה ותקפה, לעתיד לבוא [עפ"י מ"ש סז (מא"ה א צז־ח)].
התעוררות ורצון (בישראל) שמקורם בקדושה באמונה החזקה בה' ובתורה, בקדושת ישראל ותעודתו, וברצון לקיים את רצון ה' שהיא גאולת־ישראל° השלמה. רצון עם להגאל מתוך הרצון הנעלה למלא את תעודתו הגדולה שאינה נתנת להתמלא בהיותו גולה ועלוב [מ"ר 268].
ע' במדור מועדים וחגים, ראש השנה.
כ

כאור בקר° יזרח שמש°(1) - במאור° החסד־העליון° [ע"ר ב עג].

כבוד - הכבוד אשר ראיתי על נהר כבר(2) - כשרוח הקודש מתעורר באומה או באדם מכח העולם החיצוני המרוכב, בא יחד עם הרבה צחצוחי טומאה שהעולם החיצוני מלא מהם, פועל הכח הדמיוני מראות של בהלות וחלחלות רבות, והכח העדין של הרצון הטוב, אם שהוא מתעלה ומתרומם מצד האור הפנימי הספוג בחזיון הקודש, הרי הוא גם כן מתמוגג ומתמלא נסיגות וירידות שהוא צריך להלחם נגדן, עד אשר ימצא את מעמדו האיתן. אמנם כששפעת הקודש באה מתוך פנימיות היש, מתוך העצמותיות הנפשית של עצמו ושל העולם כולו במהותו הפנימיותית, אז הדברים הולכים כשמן הטוב, כמי השילוח ההולכים לאט. שקט ושלוה פנימית מתמלאת הנשמה, ורוח עדין וטהור זך כעין הבדולח, הולך ונושב בכל מלא התפשטות השפעים הקדושים המלאים הגיוני קודש, שאיפות נעלות, והרצון העצמותי הטוב, הולך ומתעלה בלא שום הפרעה. אמנם, כדי לנצח את הרשעה שבמציאות, כדי לרענן את הטוב שבהויה בכתר־מלכות° ושליטה כבירה ועליונה, צריכות הן ההופעות להיות תואמות, ושטף האור של המילוי החיצון מוכרח הוא לבא בתואר ענן גדול ואש מתלקחת, ואחר כך מתגלה אור הכבוד בתפארת עוזו, הוא הכבוד אשר ראיתי על נהר כבר [קובץ ו רפט].

כבוד - "שהכל ברא לכבודו" - ע"ע כבוד.
"כולו אומר כבוד" - ע' שם.

כבוד אל(3) - כבוד נשגב°, גנוז בחביון־עז°, שהשכל האנושי אינו שולט להכירו, אלא ששפעים° כוללים מהתוכן הנעלם הזה הולכים ומפכים, ומכים גלים על נשמת° האדם, להיות מתרוממת על ידם למרום התשוקה הקדושה° של נועם־ד'° [ע"ר ב נג].
ע"ע "כבוד אל", הדר כבוד אל הכבוד.

כבוד גויים(4) - מבחר האידיאליות האנושית [מ"ר 25].

כבוד מלכותו°(5) - התכלית הרוחנית° הנרצית מכל החוקים כולם, ומכל המצואים והנהגתם החוקית [ע"ר א קס].
כבוד מלכותו - כבוד המלוכה - אמצעי לתכלית המלוכה שהוא ההמשכה אחרי רצון° המלך° [מ"ש רמז].
ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, בהגדרות המבוא, שם השי"ת. ע' במדור זה, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

כבוד שמו(6) - ההשפעה° האצילית° המרוממת את הנפש בצורה מקיפה בראשית ההתודעות של הכבוד־האלהי°, הנשא ומרומם מכל רם ונשא. יפעת° האצילות והשערת° הגודל־העליון°, המעורר בנשמה כבוד° אין קץ למלך הכבוד ב"ה וגדולת שמו־הגדול° [ע"ר א רח].

כבוד תורה - ר' במדור תורה.

כגוריא דנורא בבית קדש הקדשים - ע' במדור זה, גוריא דנורא בבית קדש הקדשים.

כַּדְכֹד שמשותיך(7) - כ"ד כ"ד - כל המחשבות הכלולות בכ"ד ספרי תורה עם כל הכחות החיוניות שלעומתן [קובץ א תשיח].

כהלכתו - בדיוק הנמרץ של הפרטים, המשתמרים כהלכתם [ע"ר א קסג].

כובד ראש(8) - הכנת השכל בטהרתו° להיות מוכן לעבודת־ד'° השלמה, ושיהיה חזק בהסכמה לשלוט על הלב. שלטון השכל, להיות ההשגות הטהורות°, שמהן מקור למעיני מוסר ויראת־ד'° טהורה, מושרשות יפה בלב וקנויות בטבע [עפ"י ע"א א 127].
ע' במדור במדור זה, קלות ראש. ושם, היסח דעת.

כוורא - ע' במדור בעלי חיים.

כוכב - המזהיר למשכילים את זוהר־הרקיע°(9) - מרכזה של הנשמה°, מקור הענוה°. הנקודה המרכזית המצומצמה של הנשמה, העצמיות הנקודתית, המרכזת ומקבצת את האוצר הרוחני°, שבמרחב ההתפשטות הנשמתית העליונה, בעושר שלמותו. הנקודה הקטנותית של האדם, שבה יש כל הטוב בצמצום, כמו שישנו בהרחבה במרחב ההתפשטות הנשמתית העליונה שלו [עפ"י ע"ט קכה (א"ק ד תעה)].
השגת תכלית הבריאה כפי מקומו° וערכו° (של 'מצדיק הרבים') [עפ"י מ"ש שנב].
ע' במדור זה, והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע. ע"ע זוהר, הזוהר הנשמתי ביסודו, "זוהר הרקיע".

כולו אומר כבוד - ע"ע כבוד.

כולו זרע אמת(10) - קודש°, מכוון אידיאלי, מראשית° עד אחרית°, בכל עילויינו ובכל שפלותנו, הננו תמיד רוכבי במות ארץ [אג' ג מב].

כונה לשמים° - באהבת הטוב°, החסד°, הרחמים° ונועם־ד'°, באהבה° ויראה° מחוברים אל התורה° והחכמה° [קובץ א תשכד].

כוס של ברכה(11) - מורה על הרחבת החיים בכל מילואיהם <שראוי לאדם השלם שישתוקק להם לעצמו, וביותר לעמו ולכלל האנושיות, למען השתמש בהם לתכלית המעלה והשלמות ליראת־ד'° ולאהבתו°, ולעשות החסד° והטוב°> [ע"א ב 235].
יסוד הרחבת החיים והנהגתם ע"פ השלמות השכלית [שם 227].

כופר בתורה שבעל פה - כופר בפירושה - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

כי אשב בחושך ד' אור לי(12) - כשירדה האומה בגלות° המרה, נחשכה נשמתה, והשגת מבוקשה הפנימי של מציאותה ומאויי חייה נתקטנה, עד שאינה מוצאה כלל את נתיבותיה. ומ"מ, יש בקרבה איזו השגה חלושה, של רשימת אורה, שממנה זורח° אור כהה לפי הערך לצדיקים וחכמים דורשי־ד'° בכל לבבם גם במחשכים [א' סו].
ע' במדור זה, "במחשכים הושיבני כמתי עולם" זה תלמודה של בבל.

כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים, ועליך יזרח ד' וכבודו עליך יראה - ע' במדור משיח וגאולה.

כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרע והאלהים עשה שיראו מלפניו(13) - המעשים המתדמים לנו למכשולות, יתבארו כשנעריכם בתור חוליות לבנות את בנין המוסר האנושי וההשלמה הרוחנית היותר נשאה, שהיא צריכה לשימושה כל אלה הדרכים המסובכים [ע"א ב ט קלו].
בכחות המציאות נכלל כח החפץ הגמור שלא לחסר ממנה את מושגי המוסר° והרשע° והצדק° וכל העלילות הגדולות המסובבות מהם ועל ידם, באין שום גרעון [עפ"י ע"א ג ב רד].
ע' במדור זה, והאלהים עשה שיראו מלפניו. ושם, והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת, יראת ד' היא אוצרו.

כי לא יראני האדם וחי(14) - האמת המופשטת שלא לפי ערך השגת השכל, אין זה בגדר השגה [ע"א א א עו].
ע' במדור זה, ופני לא יראו. ע' במדור משה, הראני נא את כבודך וגו'.

כי לד' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל(15) - כי לד' מצוקי ארץ - אור אלהים הוא המתגלה בבחיריו, הטפוסים היותר מוצקים ואדירים שבבחירי האנושות בטפוס החיים החמריים שאנו רגילים לראות בכדור ארצנו, <המתגלה לפנינו בתכונתו המוגבלת>. וישת עליהם תבל - כח חפצה של הנשמה הגדולה המתבודדת בהמון געגועי חמלתה, ולא תדום מלהזריח אור יָשרה על פני תבל ובניה, הוא מקיים את בנין העולם [עפ"י קבצ' ב עה-ו (פנק' ד קעח-קעט)].
ע' במדור מדרגות אישיותיות, מצוקי ארץ.

כי פועל אדם ישלם לו וכארח איש יַמְצִאֶנּוּ(16) - מעשיו והנהגתו של האדם הפועלים על התהוות תכונתו, הנם באמת היסוד היותר עקרי המעמיד את פרטיות מצבו למעלה או למטה, שיד ד' העליונה מניעה דוקא על פיהם את כל המאורעות הקרובים והרחוקים להגיעם לתפקידם [עפ"י ע"א ד ו כג].

כי תבוא חכמה בלבך, ודעת לנפשך ינעם(17) - באות ידיעות מסודרות והופעות מרום השכל והטוהר, <ומכל מקום הן מתקבלות במכאוב, מפני הניגודים הרבים שבשכל, מפני חשכת החומר וקדרות המדות>. והן מתחדשות בזיוון בהמשך הזמן, וכל מה שהן מתחדשות, ואור התשובה מופיע עליהן, הרי הן מתמתקות, ומתקבלות בגופו של אדם, ומתפשטות בכל עצמיות חיותו, וחודרות בכל פינותיה של נשמת חייו [קובץ ה רח].

כימי־עולם° וכשנים־קדמוניות°(18) - כימים אשר היתה האנושיות בטהרתה°, טרם הוכהו מאורותיה מיין התרעלה של התרבויות הדמיוניות, וכימי העלומים של האומה, אשר זרח עליה אור אלהי אמת בכל חום תום ויושר לבב, והכח והפעל היו לאחדים, והעבודה האלהית חגגה את חג השלמתה המלאה, רבת האוצרות, רבת החיים וגדולת העז לאלהים [ע"ר א קנא].

ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה(19) - שכלה בבית אביה, קודם היכנסה לרשות הבעל ולביתו, עיקר פעולתה במציאות החן אין תלוי בדברים של תועלת, שהרי אינה עוסקת בעניני הבית, כ"א בדברים של קישוטין וכיו"ב, מציאת חן לבד בלא תועלת. משא"כ אח"כ בהכנסה לבית בעלה וצרכי הבית וגידול הבנים מוטלים עלי', עיקר מציאות החן תלוי בדברים של תועלת, וזה "והיה ביום ההוא" תהי' העבודה מצד תועלת שנשיג מה המצות ושרשן פועלים, "תקראי אישי" ככלה בבית חמיה [מא"ה ג רעג].
קישור טבעי, ולא נימוסי. שבזמן הזה (הקישור) הטבעי הוא רק ביחש כלל התורה, ולא מצד הפרטים; ולע"ל יהיו גם הפרטים נקנים בטבע, כמו שהי' באבות°, ששמרו את התורה כולה לפרטיה באהבה טבעית, שנתפשטה ג"כ על דיוקים פרטיים כעירוב תבשילין [פנק' ג רצב].
ע' במדור זה, "והיה ביום ההוא לא יהיה עוד אור יקרות וקפאון" אלו טעמי־מצות שיקרים הם בעולם הזה, קפויים (צפים) יהיו לעתיד־לבא. ושם, קיים את התורה כולה עד שלא נתנה. ע' בהגדרות מבוא למדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, טעמי מצוות, אמתת טעמי תורה.

ככלות הכל(20) - התעלותם° האחרונה המעולה של הנמצאים, ההשבה של ההויות במקורן העליון° בפאר° חי־כל־העולמים° [ע"ר א מז].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "לאשתאבא בגופא דמלכא". ע' במדור זה, כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלהים לעולם.

כֹּל - כולל כל הכחות הפרטיים באחדות אחת [עפ"י ע"ר א רמט (פנ' סט)].
כלליות אחדותית שלעומת כָּל רבוי הפרטים(21) [ב"א ב 15].

כֹּל - הַ"כֹּל"(22) - עומק נשמת־האומה° שרוממות נשמת האדם מרוכזה בקרבה, רוחב נשמת כל היקום, כל היש שבנקודת־ציון־הפנימית°, מקור התענוג° משולל כל תוכן ותואר מוגדר [עפ"י א' צד].
השכינה° [א"ק ב תז].
בַּכֹּל - "בת היתה לאברהם אבינו ובכל שמה" - כנסת־ישראל°, ששואבת מתמצית כל האורה האלהית כולה [קובץ ו קטז].

"כֹּל" - הכֹּל העולמי - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה נחלק לע' לשון(23) - להורות שבתורה האחת אפשר להעמיד הדרכת כל העמים [פנק' ג רנ].

כל האדם(24) - כל האדם כולו בכל ערכיו°, בחייו המלאים כל היש שבחומר° וכל היש שברוח°, כל החיים־שבשעה°, וכל החיים־שבעולם° [א"ק ג ח (א"א 93)].

כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם(25) - ◊ (ה)רוח הכללי של האומר צפונה היא במאמרו. ומתגלה ביותר, לאוהבי תורה° ועוסקים־בה־לשמה°, הערך המתיחש אל עצמות האומר שבמאמר, ע"י ידיעת שם אומרו; כי המגמה הכללית, שהיא הניעה את בעל המאמר לאומרו, היא לעולם יותר גבוהה מעצם פרטיות הדבר שמתראה באותו המאמר הפרטי, ע"כ מצד ידיעת שם האומר כבר יש נתיב מפולש לנשיאת הדעה לכלליות התוכן של הדבר המקיף המניע את האומר למאמרו. והענין הכללי הוא הפועל היסודי בהשלמת העולם, הנרצית מאנשי הרוח בעבודתם הרוחנית [ע"א ד ה יג].

כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו(26) - כי מי שכוחות נפשו רמים, הוא מתעלה על הטבע, ע"כ חוקי המוסר° שבו ג"כ ראויים להבנות מצד החכמה, והגנת הטבע מתבטלת ממנו. ואם לא יצורפו מוסר, חכמה ויראת־ד'° להרחבת התבונה, מוכרח הדבר שיצאו פרצים גם בדרכי המוסר הטבעיים [ע"א ב ו נ].
מי שגדול מחברו כוחותיו גדולים יותר, ופעולותיו עושות רושם יותר גדול, ע"כ אם ירע ויקלקל, ימצא מקום לפרץ רחב יותר גדול [מ"ש קיג־ד].
הנטיות הרעות הינן פוגעות הרבה באידיאלים° היותר גבוהים, והן מקלקלות אותם יותר ממה שהן מקלקלות את הסדרים של הדברים הנמוכים [פנק' ג שיג].
כשהכח הכללי של החיים הוא גדול ואמיץ, גם החלק הרע שבהם הוא גם כן אמיץ [קובץ א רנח].
כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו - לעומת ההכנה הגדולה שיש לו לעילוי ורוחניות, כן טמונים בחובו חסרונות ומאויים זרים והמשכות לגסות ועוביות שאין דוגמתם אצל הבינונים [עפ"י קבצ' ב צח־ט].
<הגירוי היצרי אינו מצוי כי אם מצד הניגוד התוכי להתקוממותה של הרשעה, וההתגברות הפנימית של חפץ ביעורה מן העולם. על כן ישראל נתונים תמיד במצב של מלחמה מוסרית פנימית ו>כל מי שנשמת ישראל יותר חיה בקרבו, מלחמתו יותר עזיזה ויותר מורגשה ומלאה ענין [קובץ ז לח].

כל החלומות הולכים אחר הפה(27) - בהחלום° לבדו עוד לא תגמר אותה הסגולה° הפרטית לסבב זה הדבר הרמוז (בחלום), כ"א ע"י מה שיחזק ההוראה הפותר, שבזה ישתכלל הציור ויתאמץ בנפש ויהי' מוכן לסבב ע"י כח זה את הראוי לו. נמצא שאם יפתור הפותר החכם האמיתי את החלום לצד הטוב שיש בו, יפתח בנפש החולם את הסגולה הצפונה בו לטובה, וכשיפתור לביש יפתח להפכו [מ"ש רכה].
ע"ע חלומות ופתרונם, עניינם.

כל המצות שעשו לפניך האבות ריחות היו, אבל אנו שמן תורק שמך - ע' במדור האבות.

כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא - ע' במדור זה, אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם.

כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל(28) - ◊ הברכה° גורמת שתשאר ההנאה ברשות הקדושה°, ולא תוסיף כח לסט"א° הזונה אחר החומריות, אבל ח"ו כשנהנה בלא ברכה, ההנאה מושכתו לדרך רע, וממילא התועלת של המעשים הבאה מכח האכילה ג"כ הולכת על דרך לא טוב, וע"כ הוא גוזל להקב"ה° וכנס"י° [עפ"י פנק' ג נט].

"כל הנשמה תהלל יה", על כל נשימה ונשימה(29) - שפע חיות חדש נשפע ממקור החיים ב"ה המאיר ע"י בחינות הספירות° שבכל עולם. והנה חיי האדם מורכבים מנר"ן° וכו' שע"י זוכה בחיים, ובא ע"י השתלשלות מריש כל דרגין עד מדרגתו. וי"ל לשון "תהלל" כמו יהל אור כמו שפי' ז"ל בתהילה°, והיינו שאור יו"ד־ק"א° מאיר בכל נשימה להשפיע חיים ממקור החיים ב"ה [ג"ר 112].

כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור, אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם(30) - כל יחיד המתכשר בתכונה־אלהית°, בטוב מוחלט, במוסר טהור וכללי, המחוזק בדעה ושכל־טוב°, לפי אותה המדה שהוא משתוקק להעלות את נשמת האומה כולה, לרוממה ולשגבה, כן הוא פועל, וכן הוא מחזק אותה ומוציא אותה מתעלומת הכח אל אור הפועל [א' קמה].

כל הקורא בתורה פטור מן התפילין°(31) - "מארי־שבת"°, המתעלים בהדרכה השכלית המלאה, שאין צריך עמה כי אם מנוחה וקדושה° ועונג° [פנק' א קמח].

כל השונה הקב"ה יושב ושונה כנגדו - ע' במדור זה, קב"ה, הקב"ה יושב כנגדו וקורא ושונה עמו.

כל התורה כולה - ע' במדור תורה, תורה, "כל התורה כולה".

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא(32) - כל ישראל - כל האומה כולה, בחטיבה° אחת, נשמה אחת היא, מראשית ועד אחרית, מרום הגובה של הנשמה היותר עליונה שבדור ראשון עד עמק התחתית של הנשמה היותר נמוכה שבדור אחרון, כולם באחדות אחת הם קשורים, משורש העתיד הטוב, המוכן לעולם כולו, הם יונקים וכולם יש להם חלק לעוה"ב, שבו קשורה כל פנימיות מאויים וחשקם היסודי [ע"ר ב קנז].

כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו ממעט־הדמות°(33) - מיעוט הטובה של אור יקרת החיים העתיד לבא בעולם, <החיים ההולכים ומתפתחים ע"י בני אדם העובדים כל אחד חלקו, שככל שיתרבה עובד אחד אין חקר לחשבון תוספת הטובה שמביא אל העתיד הטוב, שהכל ירגישו אז שהחיים המה טובה גמורה> שהמחסר עובדים - כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה, גורם חסרון השלמה האנושית - מיעוט הדמות [עפ"י פנק' א סז].
ע' במדור זה, להרבות את הדמות.

כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים(32) - איחור ומיעוט הטובה של אור יקרת החיים העתיד לבא בעולם, <החיים ההולכים ומתפתחים ע"י בני אדם העובדים כל אחד חלקו, שככל שיתרבה עובד אחד אין חקר לחשבון הקירוב ותוספת הטובה שמביא אל העתיד הטוב, שהכל ירגישו אז שהחיים המה טובה גמורה> שגורם המחסר עובדים - כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה, הגורם שנמשך יותר קלקול המוסריות שתמציתו היא שפיכות־דמים° [עפ"י פנק' א סז].

כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו(34) - מתוך דעה גדולה ואמונה גדולה הוא רואה את כל העתיד מואר לפניו [שי' חוב' 14].

כל מעשיך יהיו לשם־שמים°(35) - קשור הפרטים כולם לאגודת הכלל העליון, לכונן מכל טוב החיים התכלית הכללית של דעת־ד' ודרכיו, הנהגה טובה וישרה המלאה צדקה ומשפט ומשרים שהם דרכי־ד'° [עפ"י ע"א ב ז נו].

כל מצותיך אמונה(36) - המצות° מקדשות° את חוש־האמונה° [א"א 76].

כל עוף שפורח עליו מיד נשרף - בשעה שיושב ועוסק בתורה(37) - מעלת לימודו של יונתן בן עוזיאל, שטרם הספיקה המחשבה(־האלהית הרוממה שנכנסה בנשמה) להתגשם מנגיעת החומר, נתדקדקה ונתאצלה מהופעת האור העליון של הנשמה°, <שנתעדנה הרבה על ידי רוח־הקודש° של למודו> [עפ"י א"ק א קפד].

כל רז לא אנס ליה(38) - כל צפונות נעשות גלויות. והמון חידות ועמוקות, שוטפות ועולות בקרב הנשמה, בבטחון ובבהירות [א"ק א רסז].

כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה, מ"ט דלא איערבב שטן - ע' במדור מועדים וחגים, ראש השנה.

כל שנה שרשה בתחילתה מתעשרת בסופה - ע' במדור מועדים וחגים, ראש השנה.

כל תופשי משוט וגו' אל הארץ יעמודו(39) - העוסקים בחכמות המעשיות שאין להם תכלית נצחי והמה רק תופשי־משוט° וגו', אל הארץ יעמודו - כל המושכלות יהיו מבוררים ע"י החושים, ולא יהי' צריך השכל, שעומד להשכיל בדברים גדולים, להתיגע על דבר שהחושים ג"כ מספיקים עליו [עפ"י פנק' ג כה].
ע' במדור זה, עתידין כל בעלי אומנות שיעמדו על הקרקע.

כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלהים לעולם(40) - ההכחדה והכליון° בהכללה ביסודו של האור° ממעל כל האורות, זיו° כל הזיוים - שהמבטא מרשה את עצמו אחרי כל לחיצותיו, לומר איכות כל האיכויות, עריגת העריגות, שאיפת השאיפות, חמדת כל החמודות - הוא האושר° היותר נבחר מכל הויה וישות, "כי טוב חסדך מחיים"°. יסוד ענוגי הענוגים, המנצח את כל הגבלה, כל צמצום, כל מציאות וכל הקנאה [עפ"י א"ק ד תקה].
ע"ע בטול, בטול אל האור־האלהי. ע' במדור זה, ככלות הכל.

כלום יהבתיה (ליצרא־דע"ז°) לן אלא לקבולי ביה אגרא, לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן(41) - כשם שבהיות הנטיה (לקרבת־אלהים°) נוטה מדרכה היא רעה ומזקת עד מאד, ההשחתה של עבודה זרה היא המכלה את כל התעודה של המין האנושי, הכללי והפרטי, ואין צריך לומר שהיא כרקב לבית ישראל; אבל כאשר תצא בזר הנצחון, כאשר יזדכך המושג, וקרבת אלהים אמת תהיה החיה בלב ובנפש, אז מעלת האדם היא גדולה עד מאד, כי יבקש את ד' לא כמצות־אנשים־מלומדה°, כי אם כעצם חייו, וממילא יכיר וירגיש יפה כל מה שירוממהו אל קרבת אלהים זאת, ובמנוחה ובשלוה יעסוק בכל הדרכים המוליכים אותו אל מטרתו. ואם יארך הדרך ויתרבו האמצעיים, לא ישגה בדרך להיות מסתבך באמצעיים ושוכח את התכלית, כי הדבר שהוא עצמי וטבעי לא ישכח לעולם, כי אם ירבה חילו בריבוי אמצעיו. וכיון שבאמת השי"ת הוא אדון כל המעשים ומחייה החיים, אם כן כל המעשים כשיתרחבו בדרך נעם וטוב, כל הידיעות וכל הכשרונות וכל חמדות החיים לכשיתמלאו בכל פרטיהם, הם ראויים באמת להיות מרחיבים את חוג דעת אלהים וחשק קרבתו, והתחקקות הידיעה הפנימית של ד' אמת בעומק החיים של הנפש השואפת לאור ד' ואמתו. על פי מצב כזה אין מקום לחילוקי כתות ומפלגות ושנויי צדדים בדרכי מוסר ויראת ד'. אמנם נפילות רבות נפלנו. כל כך נפלנו, עד שהמתנה הטובה אשר אלהים חשבה לטוב, היא מתנת יצרא דעבודה זרה דיהיב לן לקבולי אגרא, היה ההכרח נותן למצווח לא איהו בעיון ולא אגריה בעיון [פנק' א רכו־רכז].
קבלת אגרא דיצרא דע"ז - ההכרה שכל נטיה מנטיות החיים הכלליות היא ענף מחפץ של תקון° כללי, המתחבר עם תעודתו הכללית [עפ"י פנק' א תריח].
ע' במדור זה, פלגא (מן שמיא) [ברקיע] לא יהבי. ושם, פתקא (מן שמיא) [מרקיע] דהוה כתיב בה אמת. ע' במדור אליליות ודתות, יצרא דעבודה זרה. ע' במדור זה, בטול יצרא דעבודה זרה.

כליל תפארת - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

כלת משה וכל תכסיסיה - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

כמים לים מכסים - ע' במדור זה, מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים.

כמעין המתגבר(42) - אישיות מקורית [שי' ת"ת 118].

כמעשה האופן בתוך האופן(43) - קשורים ודבוקים זה בזה [פנק' ה פג].

כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר - העז של הכונה לשם שמים בלתי לד' לבדו, שכל יקר אך בו נמצא [א"א 127].
כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר - יפעה° של עדינות החיים, והדר° הקודש° הנוצץ בהוד החופש° והטוהר° השמימי [א"ק א כח].
ע' במדור זה, לבנת הספיר. ושם, וכעצם השמים לטוהר.

כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ד' - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, קשת.

כנגדו - "עזר כנגדו" - ע' במדור אדם הראשון.

כנור דוד° שלמעלה ממטתו(44) - הכנור הוא היראה° הצפונה בלב, והיא למעלה מחיתוכי ההלכות שהם מטתו של דוד דהיינו מקום ישיבה של הדיין, <כי הדיינים בישיבה, ודרכם היה לשבת במטות> [נ"א ג 23 (א"ה ב (מהדורת תשס"ב) 256)].

כנף הארץ(45) - עניינה - ארץ־ישראל°, ע"י קדושתה, פרחא לעילא, מוסיפה כח בגבורה־של־מעלה ע"י ברכתה [עפ"י פנק' ג רכב].
מכנף הארץ - (מ)עילויה ואפשרות רוממותה (של הארץ) זמירות שמענו <חזקיה לא אמר שירה על מפלתו של סנחריב, שחשב שעל עניני הארץ - (על) הצלחה חומרית, אין ראוי שתאמר עליה שירה.> ואנחנו שמענו מזו שאפשר עילוי גדול לעניינים הארציים, שכולם הם מגלים הוד רצונו ומפיקים תכלית הטובה. ואע"פ שצדיק שלא בא עדנה למעלה זו, ופורש מענייני החומר מיראתו מרשת הפרושה לרגלם, הרי זה משובח - וצבי לצדיק, <מ"מ גנאי הוא לחזקיה וסיעתו שלא אמרו שירה, עד שפתחה הארץ ואמרה שירה, כי מי שראוי למעלת משיח ראוי לומר שירה גם על עילוי הארציות> [עפ"י פנק' ה כה].

כנפי החיות ורגליהן, ותחת כנפיהם ידי אדם(46) - כנפי° החיות למעלה מהדרגה. רגליהם בהדרגה. אמנם הגורם עילוי זה רק ידי אדם תחת כנפיהם, החופש° האמיתי של הבחירה° המעולה. <והיא, כשם שהיא עומק השלימות באדם, ק"ו שהיא נמצאת בשלימות העליון> [עפ"י ה' רכ].
ע' במדור תיאורים אלהיים, "יד ד' הפשוטה לקבל שבים". ע' במדור זה, ורגליהם רגל ישרה.

כנפי נשרים - ע' במדור מועדים וחגים, פסח.

כסא - "כס יה" - ע' במדור תאורים אלהיים.
כסא הכבוד - ע' שם.
כסא כבוד של מעלה - ע' שם.

כסלא(47) - המסלול של כוכבי הלכת שלנו שיש להם יחש דבק עם כדורינו. מסלולי הכוכבים המתיחסים אלינו [ע"א ב ט קכז].

כעס החכמים - "נשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתם עקיצת עקרב"(48) - הכעס הרצוני דומה לנשיכת שועל° שבאה ברצון, ועקיצת עקרב° הכעס המתעורר אצל (החכמים) מראותם דבר שמעורר נפשם הטהורה לכעס בטבע, שהיא מסוכנת מאד [עפ"י ע"א ב ו כג].

כעצם השמים לטוהר(49) - הידיעה העליונה, רוממות הבורא° בלי שום גוון° כלל. גדולת הבורא גבורתו ורוממותו עד לאין קץ ותכלית [עפ"י נ"א ה 28].
הדר° הקודש° הנוצץ בהוד החופש° והטוהר° השמימי [א"ק א כח].
ע' במדור זה, לבנת הספיר. ושם, כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר.

כפור שמים - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

כפורש מן החיים(50) - כל הפורש מת"ח כפורש מן החיים - כמו שאהבת החיים נטועה אהבה עצמית בכל חי, לא משום איזה טעם וענין כ"א אהבת חיים, ה"נ כל הפורש מת"ח גדול כפורש מהחיים אפי' לא יוכל לקבל ממנו תועלת מאיזו סיבה [מ"ש שלד].

כפיו של הקב"ה - ע' במדור תיאורים אלהיים.
כפים - "הן על כפים חקותיך" - ע' שם.

כפירה בתורה מן השמים(51) - לאמר שמשה מפי עצמו אמרה (את התורה), בלא השפעה° אלהית° [עפ"י ל"ה 255].
הכחשת אלהיותה של התורה°. אי חדירה להכרת דברי־אלהים־חיים° החובקים זרועות עולמות ודורות המעריכה את התורה כספר חוקים או מוסר° אנושי, שהיה מתאים למצבי הרוח של תקופות ידועות ולא אחר כך בשנויי הזמנים והתגברות ההשכלה והתפשטותה [עפ"י א"ל לט].
ע' במדור תורה, תורה מן השמים.

כפירה בתורה שבעל פה(52) - (כך נקרא) בכללות כל צד של בעיטה בדברי חכמים [עפ"י א"ה (מהדורת תשס"ב) ג 85].
ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, כופר בתורה שבעל פה, כופר בפירושה. ושם, מכחיש מגידיה, בכפירה בתורה שבעל פה.

כפירים - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

כפיית ההר כגיגית - ר' במדור מועדים וחגים, שבועות.

כרובים - ("מקדם לגן־עדן") - ע' במדור אדם הראשון.

כתיבה על קרן השור שאין להם חלק באלקי־ישראל°(53) - פניית עורף להעבר [אג' א יז].

כתנות אור - ע' במדור אדם הראשון.

כתנות עור - ע' במדור אדם הראשון.

כתר לעולם הבא - "הקב"ה קושר לך כתר לעולם הבא"(54) - העילוי° המרומם שממעל לכל גבולי ותנאי הקיום הקדומים, גם אחרי כל העילוי שבהם [ע"א ד יב יח].
ע"ע עטרה.

  1. שמואל ב כג ד.
  2. יחזקאל ג כג.
  3. תהילים יט א.
  4. ישעיה סו יב.
  5. תהילים קמה יא.
  6. תהילים כט ב. דבה"י א טז כט.
  7. ישעיה נד יב.
  8. ברכות ה משנה א.
  9. כוכב המזהיר למשכילים את זוהר הרקיע - עפ"י דניאל יב ג. בהקדמת הרח"ו לארבע מאות שקל כסף "הכוכבים הם נשמות הצדיקים".
    ובע"ח שער מג פרק ב "הכוכב הוא נקודות הגלגל ונשמתו וגלגל הוא גוף בסוד העגולים שיש לכל העולמות".
  10. ירמיה ב כא.
  11. ברכות נא:
  12. מיכה ז ח.
  13. קהלת ג יד.
    המעשים המתדמים לנו למכשולות, יתבארו כשנעריכם בתור חוליות לבנות את בנין המוסר - ע"ע במדור זה, חטא הארץ, ההגדרה מאג' א קג, ובהערה שם.
  14. שמות לג כ.
  15. שמואל א ב ח.
  16. איוב לד יא. ע"ע מ"ש דרוש כד.
  17. משלי ב י.
  18. מלאכי ג ד.
    כימים אשר היתה האנושיות בטהרתה, וכימי העלומים של האומה - ע' ויק"ר פר' ז ד: ""כימי עולם", כימי משה. "וכשנים קדמוניות" כשני שלמה. רבי אומר "כימי עולם" כימי נח "וכשנים קדמוניות" כימי הבל, שלא היתה עבודת כוכבים בימיו. רבי אבין אמר תרתי".
  19. פסחים פז.
  20. פיוט אדון עולם.
  21. כֹּל, כלליות אחדותית שלעומת כָּל רבוי הפרטים - ע' סדור הגר"א ח"א צז: ליקוטי דינים וביאורים ד"ה וכל "בנקוד חולם תיבת כֹּל פי' כולל הכל, ובקמץ קאי על כָּל העולם ומלואו".
  22. ע' רמב"ן עה"ת, בראשית כד א.
  23. שבת פח:
  24. קהלת יב יג.
  25. אבות ו משנה ו.
  26. יצרו גדול ממנו - ילקו"ש יואל ב, רמז תקלה. יצרו גדול הימנו - סוכה נב.
  27. ברכות נה:
  28. ברכות לה:
  29. ד"ר פר' ב ו.
  30. ברכות ח.
  31. ילקו"ש בא, רמז רכב. ר"ן ר"ה טז. (ד. מדפי הרי"ף) "במכילתא: "העוסק בתורה פטור מן התפילין". ואפשר דטעמא דמלתא וכו' שהעוסק בתורה א"צ אות שדברי תורה הן עליו לאות".
  32. סנהדרין י משנה א.
  33. עפ"י יבמות סג:
  34. ברכות לג.
  35. אבות ב משנה יב. ע"ע קבצ' ב קכה סי' 25.
  36. תהילים קיט פו.
  37. סוכה כח.
  38. דניאל ד ו.
  39. יחזקאל כז כט. יבמות סג.
  40. תהילים עג כו.
  41. יומא סט:
  42. אבות ב ח, ו א.
  43. עפ"י יחזקאל א טז: "ומעשיהם כאשר יהיה האופן בתוך האופן".
  44. ברכות ג:
  45. ישעיה כד טז
    גנאי הוא לחזקיה וסיעתו שלא אמרו שירה - סנהדירן צד.
  46. ע' מלבי"ם יחזקאל א ו־ח.
  47. ברכות נח:
  48. אבות ב משנה י.
  49. שמות כד י.
  50. תוספתא מקואות א ח. קדושין סו:
  51. סנהדרין צט.
  52. רמב"ם ה' תשובה פרק ג ח.
  53. בר"ר פר' ב ד.
  54. שבת קד.